"יש לי חדר אטום, אוכל במקרר, 4 מיטות בשלושה חדרים והרבה שמיכות. בוא אלי נעבור את זה ביחד, אבל בלי שום התחייבות. מודה ומתוודה איני עומדת בזה לבדי".

 

זאת הייתה שיחת טלפון קצרה בשעה שלוש. בחמש הוא דפק במרפקו על הדלת. בידו האחת החזיק תיק ג'ימס בונד שחור, בידו השנייה – עוגת תפוחים חמה. גבר נאה, בגיל העמידה, עיניים כהות, חיוך נבוך. בעצם, אנחנו לא מכירים. פגשתי אותו פעם אחת, לפני שנה. מישהי מסרה לו את מספר הטלפון שלי.

שוחחנו על כוס קפה. אולי שעה אולי פחות.מאז לא ראיתי אותו, לא שמעתי עליו. והנה לפתע, יום לאחר ההפגזה הראשונה, טלפון.

"מדבר נועם".

"איזה נועם"?"

"נפגשנו לפני שנה בקפולסקי, זוכרת?"

"מה שלומך?"

"תודה, נזכרתי בך. רוצה לראות אותך".

לא שאלתי אותו איפה היה במשך כל אותה שנה ומדוע נעלם.

הימים היו קרים ומאיימים, ימי מלחמה.

הנחתי את שפופרת הטלפון במקומה.

"הי", אמר עם היכנסו:

"איפה לשים את העוגה?" הושטתי את ידי.

"תודה, בוא שב".

בצעדים מהוססים נכנס אל הסלון, התיישב על הספר. סוקר במבט חטוף את החדר, אחר-כך הישיר מבטו אלי. "את נראית טוב, רזית מהשנה שעברה".

"לוי מה אני לובשת". ניסיתי להיות קלילה.

"אפשר להציע לך לשתות?"

"קפה בבקשה".

מכשיר הטלוויזיה היה דלוק והוא נגש אליו, כדי להגביר את הקול.

"עוד מעט נשמע חדשות".

נכנסתי למטבח מנסה להתגבר על המבוכה. גבר זר בביתי, מתעסק עם הטלוויזיה, מוציא מתוך תיקו עיתוני-ערב.

"רוצה עיתונים?"

שמתי את הקפה על השולחן, השתררה שתיקה.

כך, מידי ערב מגיע לדירתי בשעה קבועה, לפני החשיכה. ממעט לדבר. מניח את תיקו, נכנס ישר לחדר-השינה. מסיר נעליו. בעל-בית.

"חייב לנמנם מעט לפני החדשות". עוצם עיניו. אני נשכבת לצדו. ראשי מונח בחיקו, וזרועו כרוכה סביבי. קשובה לנשימותיו ולקולות הלילה. הרדיו פתוח חרישית, האורות בדירה עמומים, החלונות אטומים, איש לא מפריע לנו, לא יודע על קיום האינטימיות הזאת, המתקיימת כבר מספר שבועות. אנו דרוכים מאוד. כעבור שעה מתעורר מתנומתו. "מה השעה?" מציע שנשתה משהו.

מאור יותר אוכלים ארוחת-ערב קלה, בטכס איטי וארוך.

משחקים שבת נא ושח. הוא נהנה להביס אותי, צוחק כמו ילד עם כל ניצחון. לא נפרד לדקה מהטרנזיסטור הקטן הצמוד לאוזנו, גם כשהוא מקשיב לטלוויזיה, או מדבר אלי. אותי זה מעצבן אבל

אני שותקת,מבינה. זה מקצועו.

בזמן אזעקה מחבק אותי, מכסה את רגלי בשמיכת צמר, מביט בי דרך חורי העיניים של המסכה.

אני מרגישה מוגנת ובטוחה בחברתו, הוא רגוע וגברי, נעים הליכות, עדין, מדבר בלחש, אינו מכביד עלי, לא מביא עמו לדירה חפצים מיותרים. מפתיע מידי פעם בפיצה ובמיני מתיקה.

אינו שואל אותי שאלות מיותרות, גם כשאני מטלפנת לקרובים אלי. בעצם אנו יודעים זה על זה מעט מאוד.

"טוב לי אתך", אני חוזרת ואומרת לו. הוא נעשה לי הרגל קבוע.

הסיוט החיצוני מקבל פרופורציה נכונה. הבית שלי, ממנו ברחתי ערב המלחמה, נעשה חם ובטוח.

שעות ארוכות שוכבת כשעיני פקוחות לרווחה, מביטה במנורת הלילה על שולחן האיפור שלי, מכונסת בו, מנסה לקלוט רמזים משפת גופו, מן המעט שאומר לי, אטומה אל העולם החיצון. כאילו רק הוא ואני מתקיימים בעולם. מתלטפים רכות. 

יותר ויותר המלחמה הזאת מתחילה למצוא חן בעיני.ואני מקווה, כי היא לא תסתיים בקרוב. יש בה משהו הירואי ורומנטי, חרף שגרת  היומיום. מערכת היחסים בינינו מקבלת אף היא שגרה. בבוקר הוא משכים לקום. איש חרוץ אוהב את עבודתו, הולך לענייניו. איני שואלת אותו דבר. רק שלום, נשיקה קלה, ונפנוף יד. אני נשארת עוד זמן מה במיטה., מהרהרת. מנסה להדחיק חרדות של הזמן שיבוא, כשכל זה יסתיים, והוא ישוב לדירתו. במשך היום הוא מתקשר אלי, מראה התעניינות, שואל לשלומי, מוודא בדיוק של אדם מסודר, את השעה בה ניפגש. לפעמים גם מוסיף שאלה:"מה נאכל הערב"? כאילו היו אלה ימים רגילים, ביחסים מעוגנים בין גבר לאישה.

בוקר אחד הודיעו, שכבר אפשר לפרק את חומרי האיטום וסרטי ההדבקה. קמתי בבהלה כששמעתי את טריקת דלת הכניסה. הבטתי מולי אל הכסא הלבן. הטרנינג השחור לא היה מונח שם. נכנסתי לחדר האמבטיה. על המדף לא מצאתי את מברשת השיניים האדומה. שפשפתי את עיני, כאב חד חנק את  גרוני. בסלון לא היה זכר למשחק השבץ נא, שנקנה במיוחד לימי המלחמה. הייתי קפואה על מקומי, "חוזרים לשגרת הלבד הקיומי", עלתה מחשבה קשה בראשי, "חסל סדר אזעקות וחדרים אטומים", מהלילה אין מי שישתה איתי תה צמחים ועוגיות קינמון.

סוף חודש פברואר. גשם מאוחר פקד השנה את האדמה. כמעט אביב.

ירדתי במדרגות הבניין למטה,  במגרש החנייה לא היה בן-אדם. נגשתי אל מכונית הפולקסוואגן הישנה שלי, היא הניעה בקלות, כאילו שתפה עמי פעולה בשעת דחק זאת, והרגישה שעליה לא לאכזבני. עליתי על הכביש המהיר, פתחתי את החלון שלצידי לרווחה, רוח קרה חדרה פנימה, הכתה בפני.

סיפורים / נחש צפע