סיפורים / אוחזת בכנף

לפני עשרה ימים נטמנה זהרה בבית הקברות הצנוע שבקיבוץ דקל. שנה שלמה סבלה ממחלת הסרטן בראשה.בעלה בתה ושני בניה מנישואין קודמים החליטו להטמינה בבית הקברות של הקיבוץ, מהלך שעתיים נסיעה ממקום מגוריהם, וזאת משום שבעלה השני של זהרה לא האמין באלוהים. האלוהים שלו מת אצלו בגיל חמש בוורשה, ליד דוכן החזן. 

בפעם הראשונה בחייו חווה הילד מוות כאשר קצין גרמני נכנס לבית הכנסת היהודי בוורשה ואקדחו שלוף בידיו. הוא כיוון אותו לעבר ראשו של החזן, אבי הילד.דממת מוות עמדה באולם והמתפללים העתיקו נשימה מפיהם. הוא ראה את אביו צונח על הרצפה ושלולית דם מתהווה סביבו.

בהבנה אינסטינקטיבית הבין הילד שאסור לו לזוז ממקומו ואף לא לבכות אחרת יעלה הדבר בחייו. במקום לרוץ אל אביו הצונח עמד קפוא על מקומו מביט במגפי הגרמני המצוחצחות שסובבו על עקביו בדרכם החוצה אל הרחוב הראשי.

 

זהרה אשתו הייתה נשואה לו שבע עשרה שנה.היא הגיעה אליו לקליניקה עם בנה הבכור שהיו לו קשיי למידה.אישה פשוטה נמוכת קומה קצוצת שיער ועיניים בורקות. הוא האזין לה בקשב רב, באותו הזמן התמחה בפסיכיאטריה ועוד הייתה לו סבלנות למטופליו, לימים, נטה לנמנם בשעת טיפול, ואף החליף לעיתים קרובות את מצב רוחו, החל מאדישות גמורה וכלה בקוצר רוח. בעיקר כאשר אחד מהקליינטים שלו נהג לחזור בכל שבוע על אותו הסיפור.

 

זהרה הייתה נעימת-סבר, בלי בעיות רגשיות עמוקות, היא הבינה את החיים וקיבלה הכול בפשטות ובלי תחכומים. אישה מחוברת אל עצמה, שורשית ומעשית. מהרה קלטה כי המטפל של בנה נוהג להביט בה

בתשומת לב מרובה, ואינו מרוכז בבעיה לשמה באה עם בנה.

 

יום אחד הציע לה לנסוע איתו לטיול מחוץ לעיר. הם טיילו בין פרדסים ועצים באזור השרון, בכבישים צדדיים ועוקפים. לפתע עצר את המכונית בצד הדרך, הפנה גופו אליה, ונשק לה בלהט על שפתיה.היא התמכרה לנשיקותיו, כשדופק ליבה הולם בה בחוזקה. לאט שקעה אל תוך המושב כשעיניה מתערפלות מהנאה. היא חשה את כף ידו הגברית פורמת את כפתורי חולצתה מנסה להגיע עד שדיה מבעד לחזייתה.

 

הם לא דיברו ביניהם אפילו לא מילה אחת. שקט מתוח עמד באוויר, מתמכרים להנאה חטופה בצל עצי תפוזים. פתאום ללא כל התראה מוקדמת התרומם מכיסא המושב ואמר: "פרשת אהבים אינה פתרון. היא מהווה סימפטום של בעיות. גברים ונשים שאינם נאמנים לבני זוגם מנסים לפתור תסבוכת פנימית בחיפוש אחר מקלט רגעי. יש בזה יסוד הרסני, את יודעת, שנינו מפרים כרגע התחייבות, ויש לזה משמעות עמוקה". זהרה לא הגיבה רק המשיכה להביט בו בעיני הערצה. 

 

אור אחר- הצהריים החל לדהות. שמה לב לשני ברושים ירוקים וגבוהים שחנו במרחק קצר מהם. כשני נרות נשמה, שהייתה אימה מדליקה בכל ערב שבת. "כבר מאוחר", אמרה, צריך לשוב הביתה. "מחכים לי". "נזוז", השיב.

 

הוא התניע את המכונית, ועד מהרה עצר בתחנת האוטובוס הקרובה. כשעמדה לרדת אמר לה:"אני רוצה ילד ממך". כאילו כבר היה הכול מוסכם וברור ביניהם. פעם ראשונה בחייו מישהי נגעה בו בנימים הכי פנימיים, כאילו כוח רך מנחם קרא אליו: הנה באתי אליך, אהבת שארית חייך, באתי לרפא.להישאר.

 

שבע שנים היה נשוי לרופאה בתל השומר.אישה בעלת סבר פנים קשוחות וקפדניות.כול הליכותיה היו מדודות וקצובות, וסדר יומה עמוס לעייפה. יוצאת בשבע בבוקר מן הבית וחוזרת בשעות ערב מאוחרות.

הרפואה והפציינטים היו כול עולמה. ליותר לא נזקקה. בשעות הפנאי שלה אם היו כאלה נהגה להתעדכן ולקרוא ספרות מקצועית.

הם גרו בדירה צנועה שחסכו מכספי חסכונותיהם המשותפים, הוא השתחרר מצבא קבע, והיא הייתה בתקופת התמחותה. מעבר לארוחות צנועות ולשיחות על בית החולים שלה כמעט ולא דיברו ביניהם.שבע שנים, היא בענייניה והוא בדרכו, מנהלים בית עקר, מעט חברים,  ללא ילדים, מין אנמי, יחסים קורקטיים.

 

אפילו לא היו להם קרובי משפחה. שניהם יוצאי שואה,  אבדו את כל יקיריהם בפולין, במחנות. מנסים לבנות בית,  משפחה חדשה בישראל. 

הרופאה נהגה לנסוע לקונגרסים מקצועיים, והוא היה מרשה לעצמו דרך חירות אישית לשבת בבית הקפה השכונתי, בו הרגיש בבית. היו מגישים שם בחורף מרק עם קרעפאלאך,  ממולאים בתפוחי אדמה, כרוב ממולא בשר,  ורגל קרושה כפי שהייתה אימו מכינה בביתם בגולה. הוא נזכר בבית העץ ובשיקסה הפולנייה היפה אותה שגל באסם התבואה הסמוך לביתם. 

זה היה בטרם הגיעו ימים שחורים של הרס וחורבן,  מלחמה וגלות.הגויה הקטנה שהייתה קצת יותר מבוגרת ממנו לימדה אותו את רזי החיים. הוא אהב את פניה היפות, את צחוקה המתגלגל ואת שוקיה הצעירות, לבנבנות,  מתחת לשכבות רבות של תחתוניות מלמלה מכותנה מרשרשת.

מאז אותם ימי נעורים צעירים כשכל הדם בא אל פניו הסמוקות מתשוקה, עבר תלאות רבות. נדד ממחנה ריכוז אחד למשנהו, התחבא כשנה בחווה של גויים יחד עם אחותו הלינה, בת החמש, ילדה ביישנית עם שתי צמות בלונדיניות ועיניים כחולות מחייכות. מלהגת משפטים סתומים בפולנית ובאידיש לסירוגין. הלינה לא שרדה את החורף. הקור והרעב הכריעוה והיא נפטרה בזרועותיו, ילד בן שתים עשרה.

 

עם גמר הכיבוש הנאצי, הגיע לארץ ישראל עם קבוצת נערים בני גילו. הוא הועבר לקיבוץ במרכז הארץ, שהכשיר אותו למה שכינה אח"כ בלשון פסיכולוגית מקצועית:"טרנספורמציה זהותית". הכשירו אותו ואת חבריו לדמות הצבר החדש. בתחילה הרגיש מוזר בסנדלים פתוחים ללא גרביים, במכנסיים קצרים, קשה מכול הייתה השפה, שמעולם לא דיבר בה, רק הבין מילים אחדות שחזרו ע"י המדריך שלו, אך עד מהרה הבין שעליו להידמות ליתר בני גילו הצברים, להתרגל לכל מה שקורה סביבו, אם אין ברצונו למשוך אליו צחוק ולגלוג מצידם, ולשמוע שוב ושוב את המילים" גחלייץ" ו"חניוק", כך כינו הילידים את פליטי שואת אירופה.

 

רגשות הכעס והכאב, שהצטברו אצלו, דרשו ממנו לדחות מילוי צרכיו האישיים הבסיסיים לחום ולאהבת אם שנקטעה ממנו בעודו צעיר כל-כך. גם אביו נספה זמן לא רב לפני שהפרידו בינו לבין אימו. הוא נשאר רק עם אחותו הקטנה, שלימים היה מופקד על בטחונה.

במקום להפוך לאנוכי,  לבלתי נסבל, פינה מקום באישיותו לרגשי הזדהות ואמפתיה עם הסביבה,מאני פרטי אינטימי של בן טובים מפונק , שמגיע לו הכול, נאלץ לחשוב במושגים של אנחנו. זהותו האישית שנוצקה בפולין,  ארץ מגוריו,  הלכה והיטשטשה ובמקומה סיגל לו זהות של אחד מהחברה. משתתף באירועים חברתיים, שר שירים שאת מילותיהם לא הבין, ומשתתף במשובות נעורים כמו סחיבת תרנגולות מן הלול,

שיעודן היה הקומזיץ בערב שבת.

 

מאוחר יותר בחייו כשהחל ללמוד פסיכולוגיה, הבין, כי בעצם מעולם לא היה טיפוס חבורתי. הוא אהב להתבודד, להשקיף על אחרים מן הצד, דבר שגילה בנישואיו לזהרה. בביתם עמד שולחן עגול רחב מידות,

היא נהגה להזמין לארוחות משפחתיות ידידים קרובים. גם בניה שגרו איתם נהגו להביא חברים רבים הביתה.כולם מאוחדים במין חדווה משפחתית אחת גדולה, מספרים בדיחות מצחיקות על החיים ונהנים אחד מחברתו של השני.הוא היה יושב איתם, נוכח ונעדר, כאילו אינו שייך לחבורה מלאת שמחת החיים הזאת. נמצא על כוכב לכת אחר. מתרץ את פרישתו מהשולחן בכאב ראש פתאומי או בעבודה דחופה.

 

זהרה כבר הכירה את מצבי רוחו המשתנים והייתה קשובה ורגישה אליו. מיהרה להגיש מנה אחרונה ולהצטרף אליו, אך לעולם לא חדלה להתפעל מעומק תהום הבדידות שעמדה ביניהם, למרות וחרף אהבתם ההדדית הוא תמיד נשאר משם, זר ומנוכר.

 

שבוע לאחר שקבר את זהרה הגיע לספרייה. ספר השירים שלי ראה אור.סביב השולחן הארוך ישבו רבים מידידי שבאו לברך אותי ולחגוג.העבירו את הספר החדש מיד ליד.פתאום הוא ניגש.חדש בחבורה, איש לא הכיר אותו. חטף את הספר מידי אחת החברות ואמר:"הוא שלי, אני קונה", עבר אל הכיסא הפנוי לידי, הביט עמוק לתוך עיני, כאילו מכרים ותיקים אנחנו. "התאלמנתי לפני שבוע". אמר. הייתי בשוק . לא ידעתי מה לומר, אך בתנועה אינסטינקטיבית שמתי כף ידי על זרועו.

 

הוא לקח נייר ועיפרון משרטט שלושה מעגלים.זה אני, זאת את,  והשלישי יכול להיות אנחנו.

היה חודש מארס, קריר, יום הולדתי.במסעדה הריקה מאדם רק שנינו.חלון רחב מול פני, גשם דק מזרזף בעדו.אני מנגבת בידי את האדים, בחוץ השקדייה מנצה פרחים לבנים.הוא קורע את הלחם לחתיכות זעירות ומגיש לי לפה. אני בולעת וגרוני ניחר. כבר מאוחר, אנחנו יוצאים החוצה, קוטף לי ענף,פרחים לבנים, עצוב לי, פרחי כלה , פרחי לוויה, אור לבנה, כביש אספלט שחור.

רק שבוע וקצת.

אני אוחזת ענף השקד.