פרק מתוך רומן / אבי
 

ב-1920 ירד סבי משה גלייזר ועמו בנו שמעון גלייזר בנמל יפו. הם הגיעו לפלשתינה מעיירה קטנה בבסרביה, בשם סקורן, בגלל הרעיון הציוני. אבי, עלם צעיר כבן חמש עשרה שנים, יפה –תואר, בעל ארשת-פנים רצינית, לבוש מקטורן אפור ועונב עניבת פרפר. נער שקט, בן טובים, עמד בירכתי האוניה, שעגנה במרחק מה מהחוף וצפה בנוסעים, שהורדו ממנה בסירות קטנות על-ידי ערבים מקומיים, שקראו לעבר הנוסעים: "יאללה יאללה".הנער הבין מתוך הקריאה, שהערבים ממריצים את נוסעי האוניה לרדת ממנה במהירות.

שמש ים-תיכונית חזקה קידמה את פניו, ומאחר ולא היה רגיל בה, החל להשיל מעליו את מקטורנו ולחלץ עצמו מן העניבה ההדורה. "בארץ ישראל אנחנו", אמר סבי לבנו, כשהוא מוחה לחלוחית מעיניו במטפחת צחורה רקומה בראשי תיבות של שמו: מ.ג[משה גלייזר]. איש הדור, גבוה, בעל מצח רחב, ארשת פנים רצינית. מסבירה פנים. הוא הגיע לארץ ישראל ביחד עם בנו הצעיר, כדי להשתקע בארץ, בכוונתו הייתה לחסל את עסקיו בגולה, ואף להעלות את בני ביתו לאחר, שיכין עבורם בית- מגורים, בתי-ספר וכל שנחוץ. אך יותר מכל, חלם על נטיעת פרדס.

סיפורים

אוחזת  ענף

 

לפני עשרה ימים נטמנה זהרה בבית הקברות הצנוע שבקיבוץ דקל. שנה שלמה סבלה ממחלת הסרטן בראשה.בעלה בתה ושני בניה מנישואין קודמים החליטו להטמינה בבית הקברות של הקיבוץ, מהלך שעתיים נסיעה ממקום מגוריהם, וזאת משום שבעלה השני של זהרה לא האמין באלוהים. האלוהים שלו מת אצלו בגיל חמש בוורשה, ליד דוכן החזן. 

בפעם הראשונה בחייו חווה הילד מוות כאשר קצין גרמני נכנס לבית הכנסת היהודי בוורשה ואקדחו שלוף בידיו. הוא כיוון אותו לעבר ראשו של החזן, אבי הילד.דממת מוות עמדה באולם והמתפללים העתיקו נשימה מפיהם. הוא ראה את אביו צונח על הרצפה ושלולית דם מתהווה סביבו.

בהבנה אינסטינקטיבית הבין הילד שאסור לו לזוז ממקומו ואף לא לבכות אחרת יעלה הדבר בחייו. במקום לרוץ אל אביו הצונח עמד קפוא על מקומו מביט במגפי הגרמני המצוחצחות שסובבו על עקביו בדרכם החוצה אל הרחוב הראשי.

דנה
 

מי שמימן אותה היה הרמן.עו"ד מהמובילים בארץ.הייתה יפה כמו תמונה אנגלית של פורטריט  עצמה.

שיער בלונד ועיניים כחולות חולמות. אביה זואולוג וחוקר טבע מראשוני המתיישבים במושבה החקלאית בעמק, רכש שלושים דונם אדמה וחלם להקים במרכזם אגם מלאכותי גדול שישא את שמה.בתו היחידה. עשרים וחמש שנה מאוחר יותר נסגר מעגל, כשעברה לגור בוילה של הרמן, עם גן טרופי ענק ובריכת שחיה חבויה בין עציו.

הרמן מבוגר ממנה בהרבה שנים איש שקט רציני מופנם הזכיר לה את אביה. נתן לה ביטחון כלכלי וכתף, אוזן קשבת ויעוץ .ואילו היא יכולה הייתה לעסוק במה שכינתה בגאווה רבה פסלים ממוחזרים לטובת איכות הסביבה.

פסול ועיצוב למדה לפני שנים רבות בנעוריה, ולנושא איכות הסביבה התחברה עם היווסדה של האגודה בעיר מגוריה,  אשר בסופו של דבר תעמוד בראשה. זמנה התחלק בין פעולות התנדבות לטובת העמותה לאיכות הסביבה,  לבין פסליה אותם יצרה מאיסוף חומרי פסולת.זמנה,  גם הוקדש לשתי בנות מנישואין ראשונים,  לארבעה נכדים דומים לה  מבחינת גוון עורם ועיניהם הכחולות."נסיכי זהב" כינתה אותם.

ירושלים של ברזל וממתקים
 

באותה שבת קרה בפברואר עוד לא פרחו הכלניות בעמק. דפקתי על דלת ביתו בצהרים בדיוק בשעה, שעמד לסגור עניין. בורח מהאור,  מהחיים. מות אשתו,  אולי,  גם דברים אחרים. כשפתח את הדלת לא זיהה אותי בתחילה, עברו שלושים שנה מאז נפגשנו לאחרונה. החבר הראשון שלי בכיתה ז', החברה הראשונה שלו,  בסוף כיתה ח', אני בתוך הכיתה,  הוא מחוץ לה.דרך קבע. על מגרש המשחקים, קולע סלים במין תנועה סיבובית, כשהיד נשלחת לאחור ובקשת גדולה מורמת עם הכדור,  הישיר לתוך הסל.רוכב על אופנוע טריומף אדום, ג'ימס דין הישראלי, מורד. " באתי לנחם",  אמרתי, הוא היה נבוך ומופתע מביקורי,  הבלתי צפוי.אך,  עד מהרה התעשת, התיישב מולי על כורסה רחבה,  הציע לי כוס קפה, הישיר בי מבט בעיניו הכחולות,  מנסה לסגור פער שנים,  שחלפו בינינו.אני דיברתי, הוא שתק, מקשיב, בסבר פנים רציני.

כשעמדתי ללכת ביקש מספר טלפון וסינן מבין שיניו," אתקשר". עברו עשרים וארבע שעות,  והוא התקשר.

בליטה קשה
 

שם את ידו על חזה. אצבעותיו המנוסות מששו בליטה קשה, משם המשיכו לעבר בית-השחי. סבר פניו הלך והחמיר. הבטיה בו בעיניה הכחולות, השקופות, מבקשות נחמה. לפתע פרצה בבכי מר.

"מה שמך?" "ראיסה". ענתה. "וזאת בתי הצעירה דוקטוב, עדיין לא מדברת עיברית, אנחנו רק מספר חודשים בארץ". רגש חם ועמוק הציף אותו פתאום, כאילו גורל בתו עומד לפניו.
אך מיד התאושש ובקול ענייני אמר: "הכל יהיה בסדר חביבתי". אחר-כך התיישב אל שולחנו הלבן, מלא פרטים אחדים בכרטיסה הרפואי, ולבסוף פסק קצרות: מחר אנחנו מנתחים". הוא קם בבת-אחת מכסאו, הסיר את משקפיו והביט בה מכף רגל ועד ראש. מנסה לבחור את מילותיו בעדינות.

"יש לך איפה להשאיר את הקטנה?"

"אצל אמא שלי. אנחנו גרות ביחד".

"מצויין", אמר בקלילות, כאילו לא בניתוח מדובר כלל.

נחש צפע
 

"יש לי חדר אטום, אוכל במקרר, 4 מיטות בשלושה חדרים והרבה שמיכות. בוא אלי נעבור את זה ביחד, אבל בלי שום התחייבות. מודה ומתוודה איני עומדת בזה לבדי".

זאת הייתה שיחת טלפון קצרה בשעה שלוש. בחמש הוא דפק במרפקו על הדלת. בידו האחת החזיק תיק ג'ימס בונד שחור, בידו השנייה – עוגת תפוחים חמה. גבר נאה, בגיל העמידה, עיניים כהות, חיוך נבוך. בעצם, אנחנו לא מכירים. פגשתי אותו פעם אחת, לפני שנה. מישהי מסרה לו את מספר הטלפון שלי.

שוחחנו על כוס קפה. אולי שעה אולי פחות.מאז לא ראיתי אותו, לא שמעתי עליו. והנה לפתע, יום לאחר ההפגזה הראשונה, טלפון.